היי, אני רועי סגל, הייטקיסט, נשוי לנוי ואבא לשני חתולים. אבל האמת? זה לא תמיד היה ככה. פעם, כמו רבים אחרים, היחס שלי לחתולים הסתכם בכמה חתולי רחוב שהסתובבו ליד הבית. הרי מי לא מכיר את הסטיגמה ש”חתול זו חיה שלא נותנת אהבה”?

אבל הכל השתנה כשהכרתי את נוי. כשהחלטנו לעבור לגור יחד, היה לה תנאי אחד: ״זה או אני והחתולה שלי, או כלום״. כמובן שהסכמתי, ובכך נכנסה תום, החתולה שלה, לחיי. בהתחלה זה לא היה קל. פתאום לחיות עם חיה בבית, להיות אחראי עליה – זה דרש הסתגלות. אבל ככל שהזמן עבר, גיליתי שלחיות עם חתול זה הרבה יותר כיף ממה שחשבתי.

כשנוי התחילה ללמוד באוניברסיטה, הבנו שתום נשארת לבד רוב היום. חשבנו יחד על פתרון והחלטנו לאמץ חתול נוסף. לא היה לנו מושג איזה – אפור? ג’ינג’י? אולי נמצא חתול ברחוב? לבסוף בחרנו לאמץ חתול שחור, דווקא בגלל הסטיגמות. אחוזי האימוץ של חתולים שחורים נמוכים, בין היתר כי הם “לא מספיק אינסטגרמיים”.

וכך, בשנת 2019, הגיע אלינו סאם הקטן, אחרי שעבר תקופה קשה ברחוב. קראנו לו סאם על שם השותף של קפטן אמריקה, סאם ווילסון. בהתחלה זה היה מאתגר. סאם, שהיה גור מלא מרץ ושובבות, היה ההפך הגמור מתום הבוגרת והמחונכת. דברים נשברו, כולל מחשב הלימודים של נוי, וזה כמעט שבר גם אותנו. אבל לא ויתרנו.

בסופו של דבר, הקורונה פרצה ואילצה את כולנו להישאר בבית ביחד. עם הזמן, הקשר עם סאם התהדק, והוא הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. אחרי כמה שנים, כשנפרדנו מתום ז״ל, החלטנו לאמץ חתול נוסף – פרדי, שגם הוא חתול שחור שנמצא על ידי אותם האנשים שהביאו לנו את סאם.

הסיפור שלי מוכיח שחתולים, למרות כל הדעות הקדומות, יכולים להיות חברים מדהימים ולא פחות כיפיים מכל חיית מחמד אחרת. האהבה שהם נותנים היא ללא תנאים וללא גבולות. זכיתי!