הקדשה אישית... למה לי?

לפני שהפכתי לסופר באופן רשמי, הייתה לי אהבה אחרת לכתיבה – כתיבת ברכות לנוי, אשתי. ימי הולדת, ימי נישואין או סתם רגעים קטנים של חגיגה – תמיד ניסיתי להכניס את התחושות שלנו למילים. הברכות האלה, שלא היו ארוכות במיוחד, הצליחו לשלב מבט מחויך לאחור על החוויות שלנו עם קורטוב של הומור שהפך אותן למהנות במיוחד. וכמו יהודי טוב, הייתי כותב אותן בלחץ של זמן, בדרך כלל 10-15 דקות לפני שהייתי צריך למסור אותן – ועדיין, הן תמיד זכו לתשואות רמות, כאילו הושקעו בהן ימים של מחשבה. 😅

אבל הזמן עשה את שלו, וכישרון הכתיבה שלי קיבל תוספת קטנה אך משמעותית – חריזה. חריזה קלילה וחיננית שהפכה במהרה לאחד הכלים האהובים עליי, ובזכותה נולד הספר הראשון שלי: "החתול השחור שאהב לשבור". כשהגענו לשלב האחרון של הפקת הספר, אחרי שנתנו אור ירוק להדפסה, מצאנו את עצמנו יושבים עם המפיק שלנו, אלעד, ומנסים להבין איך אפשר להפוך את הפרויקט הזה למשתלם כלכלית.

דיברנו על רעיונות כמו הנחות בכמות, או אולי הוספת פריטים מיוחדים – למשל תמונה של סאם עם הבובה שלו, אמנדה, שאליה הוא כל כך מחובר. ואז אלעד הציע משהו מעניין: "למה שלא נוסיף ברכה אישית עם כל ספר?" חשבתי שזה רעיון נחמד, ואמרתי "אוקיי". המשכנו הלאה בחיים, ממתינים לרגע שבו הספרים ייצאו לדפוס.

כשעברנו על הרשימות לאחר מכן, הופתענו לגלות שהמון אנשים ביקשו ברכה אישית. בהתחלה זה היה קל: חמש עד עשר ברכות, רובן לאנשים שאנחנו מכירים. אבל כשהגיע הרגע לכתוב ברכות לאנשים זרים – זה כבר הפך למאתגר. איך כותבים ברכה למישהו שאין לך מושג מי הוא?

ואז זה הכה בי – רעיון פשוט אבל גאוני: פשוט לשאול אותם. לשלוח הודעה קצרה, לברר עליהם קצת פרטים – תחביבים, משפחה, אולי אירוע משמעותי שהם חוגגים – ומשם להתחיל. בדיעבד, זה מרגיש כמעט מובן מאליו, אבל בהתחלה זה היה מוזר, אפילו קצת מביך, לפנות לאנשים זרים ולשאול שאלות כאלו.

אחרי כמה ניסיונות, התרגלתי, והיום אני ממש נהנה מזה. כשמישהו מזמין ספר עם ברכה, אני מתייחס לזה כאל יצירה בפני עצמה: אני שולח כמה שאלות מקדימות, מבין מי האדם שעומד מולי, ותופר לו ברכה ייחודית ומותאמת אישית. כמובן, אני גם מוסיף חתימה, בתקווה שיום אחד ספר חתום על ידי יהיה שווה לא מעט. 🤞🏻